שיימינג, בין אם במרחב הדיגיטלי ובין אם במרחב הפיזי, הפך לתופעה נפוצה בשנים האחרונות. יחד עם זאת לא מדובר בתופעה חדשה: כבר ב-1965 חוקקה כנסת ישראל את חוק איסור לשון הרע שמטרתו היא לספק מענה למי שנפגע עקב הוצאת דיבה.
מה ההבדל בין הוצאת דיבה לבין הוצאת לשון הרע?
אין הבדל – הוצאת לשון הרע היא ההגדרה של החוק לפעולה שרובנו מגדירים כ"הוצאת דיבה".
מהו לשון הרע בהתאם לחוק?
על-פי חוק איסור לשון הרע ישנם 3 סוגי פרסומים שהם בגדר הוצאת לשון הרע:
א. כל דבר שהפרסום שלו עלול להשפיל אדם (או ארגון) בעיני הזולת, להפוך אותו למטרה לבוז, לעג או שנאה.
ב. כל דבר שהפרסום שלו עלול לבזות אדם עקב התנהגות מסוימת, מעשים (שביצע או לא) או תכונות אשר מיוחסות לו.
ג. כל דבר שהפרסום שלו עלול לגרום לפגיעה במשרה שבה מועסק האדם, בעסק שלו, במקצוע או במשלח היד.
חשוב להדגיש כי החוק קובע באופן מפורש כי גם אם לא נגרם נזק בפועל, עצם ההיתכנות של נזק שכזה מספיקה כדי להגדיר פרסום כלשון הרע. בכל מקרה על התובעים לא מוטלת החובה להוכיח נזק.
אילו פרסומים נכללים בחוק איסור לשון הרע?
בנוסף להגדרת המהות של לשון הרע או דיבה, מגדיר החוק גם מהו בעצם "פרסום" – כשלמעשה כל פרסום שעשוי להגיע לעוד אדם אחד לפחות פרט לאדם שהוא בעצם מושא לשון הרע הינו בגדר הוצאת לשון הרע אם הוא נמנה על אחד מ-3 הסוגים הנ"ל.
העונשים על לשון הרע
כאמור מי שחש כי נפגע כתוצאה מפרסום כזה או אחר לא נדרש להוכיח שנגרם לו נזק. על-מנת לקבל פיצוי די בקביעה של בית המשפט כי הפרסום הוא אכן בגדר לשון הרע. הסכום המקסימלי שמוסמך בית המשפט לקבוע הוא 50,000 ₪. אם התובע מצליח להוכיח כי מטרת הפרסום הייתה לפגוע, סכום הפיצוי המקסימלי הוא כבר 100,000 ₪. ענישה חמורה זו נועדה להרתיע אנשים מלנצל את חופש הביטוי כדי לפגוע באחרים, וכדאי לדעת כי בתי המשפט נוטים להחמיר עם מוציאי דיבה.